יש רגעים שאתה מגלה שהכוח שהחזיק אותך יותר מדי זמן הוא בדיוק מה שעוצר אותך.
פעם חשבתי שפרפקציוניזם זה שם מכובס למצוינות.
שזה אומר לדייק כל פסיק, ללטש כל פינה,
להוכיח לעצמי שאני “ברמה גבוהה”.
שאם זה לא מושלם – זה לא שווה.
כי תמיד אפשר עוד קצת.
עוד שיפור. עוד בדיקה. עוד ליטוש.
וזה עבד לי שנים.
בעיקר בבית ספר.
בעיקר בבית ספר.
הכול היה תחת שליטה.
כל עוד העולם היה צפוי — זה עבד לי מצוין.
אבל השוק? הוא כנראה לא שמע על 'מושלם'.
אבל השוק? הוא כנראה לא שמע על 'מושלם'.
ואז התחלתי לסחור…
ופתאום גיליתי אמת מביכה:
אני לא שואף לשלמות. אני בורח מטעות.
אני לא שואף לשלמות. אני בורח מטעות.
לא מתוך סטנדרט גבוה, אלא מפחד.
מפחד שההחלטה לא תהיה “נכונה”.
שהגרף לא יסתדר כמו בתמונה.
שאני לא אדע להסביר למה עשיתי מה שעשיתי.
אז הייתי מחכה. ועוד קצת מחכה.
ורואה איך ההזדמנויות מחליקות לי מבין האצבעות.
ורואה איך ההזדמנויות מחליקות לי מבין האצבעות.
וכשהייתי סוף סוף נכנס לטרייד –
הייתי יוצא מוקדם מדי.
הייתי יוצא מוקדם מדי.
לא כי זה היה נכון,
אלא כי רציתי הוכחה שאני “צודק”.
ומה שהיה הכי אירוני?
הפרפקציוניזם שניסה “להגן עליי מהפסדים” —
היה זה שגרם לי להפסיד הכי הרבה.
לא כי טעיתי בחישוב,
אלא כי לא נתתי לעסקאות לחיות.
הפרפקציוניזם שניסה “להגן עליי מהפסדים” —
היה זה שגרם לי להפסיד הכי הרבה.
לא כי טעיתי בחישוב,
אלא כי לא נתתי לעסקאות לחיות.
יצאתי מוקדם מדי, ויתרתי על רווחים שהיו כמעט ביד,
רק כדי לשמור על תחושת שליטה מזויפת.
בפועל, כל “שמירה על שלמות” עלתה לי כסף אמיתי.
עם הזמן הבנתי שפרפקציוניזם הוא לא רק פחד מטעות,
הוא גם חיפוש אובססיבי אחרי אופטימום שלא קיים.
הוא גם חיפוש אובססיבי אחרי אופטימום שלא קיים.
כי בשוק, אין עסקה מושלמת.
אין “נקודת כניסה אולטימטיבית” או “יציאה בזמן המדויק”.
יש רק רצף של החלטות טובות מספיק —
ומערכת שמכירה בזה שהעולם דינמי.
ניהול טרייד הוא לא מרדף אחרי פסגה אחת חדה,
אלא סדרה של מימושים חלקיים,
בזמנים שונים, במחירים שונים,
בתוך סביבה שאין בה ודאות — רק הסתברויות.
אלא סדרה של מימושים חלקיים,
בזמנים שונים, במחירים שונים,
בתוך סביבה שאין בה ודאות — רק הסתברויות.
ניהול טרייד הוא יותר כמו רכיבה בגלים:
אתה לוקח קצת רווח כאן, קצת שם,
לא מושלם – אבל אמיתי.
אתה לוקח קצת רווח כאן, קצת שם,
לא מושלם – אבל אמיתי.
זה לא “הכי טוב”.
אבל זה פשוט עובד.
אבל זה פשוט עובד.
וזה מה שמבדיל בין מי שמדמיין שלמות,
למי שבונה יציבות.
הפרפקציוניזם שלי, שהרגיש כמו שליטה,
היה בעצם החולשה הכי גדולה שלי.
היה בעצם החולשה הכי גדולה שלי.
המסחר לימד אותי ענווה:
ש“מספיק טוב” זה לא ויתור – זו בגרות.
וש“טוב לא־מושלם”
זה בדיוק מה שמאפשר תנועה קדימה.
ש“מספיק טוב” זה לא ויתור – זו בגרות.
וש“טוב לא־מושלם”
זה בדיוק מה שמאפשר תנועה קדימה.
וזה בדיוק המקום שבו הסטטיסטיקה פוגשת את הפסיכולוגיה של השוק.
כי בסוף, החופש האמיתי לא נמצא בשלמות.
הוא נמצא באומץ להמשיך גם כשלא הכול מושלם.
הוא נמצא באומץ להמשיך גם כשלא הכול מושלם.
לחיי התהליך המנצח שלך✨
איתן